הרעיון לפרויקט הגמר נבע מתוך אהבתי הגדולה לסבתא המקסימה שלי, ומתוך רצוני להראות עד כמה אנחנו קרובות. 
שמתי לי למטרה בפרויקט הזה לעזור לסבתי לאהוב את עצמה גם בגילה המבוגר ולבלות איתה זמן שכולו מוקדש לה, לאהבתי אליה ולהתפעלות מהיופי הרב שיש בה. הרגעים בהם צילמתי מתבססים על סדר יומה ועל פעילותה השגרתיות של סבתי, זאת במטרה לגרום לסבתא שלי לאהוב את עצמה דווקא ביומיום, דווקא בגילה המבוגר.

במהלך הצילומים שמתי לב לדבר מה מסקרן. סבתא שלי היא אדם אופטימי  וחייכן - ומשום מה בצילומים היא יוצאת יוצאת רצינית ואף כועסת. איך נוצר מצב כזה גם ברגעים בהם רק שנייה לפני כן היא צחקה? 

במהלך הפרויקט סבתי התאשפזה בביה"ח בעקבות התקררות רצינית. לאחר ששהתה בביה״ח תקופת זמן לא קצרה הרופאים גילו כי הסרטן התפשט בכל גופה. ידענו שהסוף קרוב מתמיד אך לא תיארנו לעצמנו עד כמה מהר זה יקרה. ניסיתי להמשיך לצלם אותה עוד בבית החולים, ותוך כדי כך שאלתי את עצמי - איך  בכלל אפשר להתכונן למוות? סבתי נפטרה בזמן שעבדתי על הפרויקט.