החל מאוקטובר 2017, הקמפיין ״#גם אני״ שטף את הרשתות החברתיות ובעקבותיהן את גם את תודעותינו. הזמן לא עוצר בעדו וגליו ממשיכים להכות בנו כחברה וכפרטים, לפתוח זוויות התבוננות מוסתרות ולחשוב מחדש על דברים שהיו נדמים כמובנים מאליהם.

בחודש אוקטובר 2017, ״התפוצצה״ בתקשורת פרשת “הארווי ויינסטין” בה פורסם כי ויינסטין – מפיק הוליוודי בכיר – אנס והטריד מינית שחקניות ועובדות הפקה שעבדו תחתיו.  בתגובה לחשיפת הפרשה , השחקנית אליסה מילאנו, השתמשה בצמד המילים ״metoo״ כהאשטאג ברשת טוויטר, ועודדה נשים נוספות להשתמש בו כדי לקטלג מקרים בהם הן חוו הטרדות או תקיפות מיניות. מילאנו פעלה מתוך אמונה כי “אם כל הנשים שהוטרדו או הותקפו מינית יכתבו “metoo” תחת המקרים אותם הן מתארות, יהיה לאנשים מושג עד כמה הקף  הבעיה גדול”.  מיליוני נשים וגברים נענו לקריאה זו וחשפו אין ספור מקרים של הטרדות ותקיפות מיניות תחת אותו ההאשטאג.  ב-16 באוקטובר 2017 נרשם שיא השימוש בביטוי ברשתות החברתיות בארצות הברית, והוא הוזכר 500,000 פעמים בטוויטר. ההאשטאג “metoo” נפוץ ב-85 מדינות ולשונות ובניהן גם בישראל תחת – “#גם אני”.

בתערוכה שהוצגה בגלריית הגמנסיה בחודש ינואר מגמת הצילום בגמנסיה העברית הרצליה הציעה אפשרות נוספת להתבונן על תופעת ההטרדות והתקיפות המיניות. אודם לייבוביץ מכיתה יב׳, אצרה את התערוכה מתוך מאות תצלומים של תלמידות ותלמידי המגמה שצולמו לאורך השנים. בחירותיה הרגישות של אודם זיהו בתצלומים שונים את עקבות התופעה ואת השלכותיה, תוך ניסיון להציע דיון רחב בגוף, במיניות, ביחסי כוח ובגבולות.

התצלומים, שרובם צולמו חודשים ושנים לפני הקמפיין מציעים לנו לחשוב על הסוגיות שנוגעות לקמפיין מנקודת מבט רחבה: שאלות הנוגעות לתשוקה, ליחסים עם הגוף, לחלימה, לאשמה ולכעס, המנוסחות על ידי מי שנמצאים במרכזו של תהליך ההתבגרות. התערוכה מציעה את הצילום ככלי לחקירה והתבוננות לעבר אותם הנושאים שקשה ואולי אף בלתי אפשרי לנסח במילים ברורות אלא דרך הפעולה היצירתית.

ישראלה שאער מעודד, מיכל בראור ותלמידי המגמה